ברזל זה חשוב, עץ הוא וורסטילי אבל זכוכית, זכוכית זה פלא ולנו, כבני אדם, יש חולשה מובנית לדברים שהינם נשגבים מבינתנו
זכוכית היא אחד החומרים המרתקים שהאדם הצליח להפיק מהטבע. היא מגלמת בתוכה סתירות רבות. הראשונה שבהן היא העדינות–השבירה שלה לעומת השימוש הכה נפוץ בה. אם חושבים על זה טיפה לעומק, זה מפליא שהאדם אימץ לעצמו חומר כה בעייתי באופן כל כך גורף. ההיגיון גורס כי נרחיק מעצמנו חומר שלא רק שנשבר כה בקלות, אלא גם נוטה לגרום לפציעות בעת השבירה. ועדיין, הקפנו עצמנו בזכוכית, תרתי משמע.
הסתירה השנייה היא שקיפות לעומת הגנה–הכלה. אנחנו מביטים החוצה דרך החלון השקוף. שקיפות הזכוכית נותנת את האשליה של הסרת המחיצות בין הפנים לחוץ, מבחינת שדה הראייה שלנו. אך עם זאת, הזכוכית חוצצת ומגנה עלינו מפני טמפרטורה, רוחות וגשם. אותה הסתירה באה לכדי ביטוי בכוס תה. הזכוכית מאפשרת לנו לראות את הנוזל, את עלי הנענע ופלח הלימון, היא אפילו מחממת את היד האוחזת בכוס, אך היא מכילה בתוכה את הנוזל החם, מגנה עלינו מפני כווייה.
והסתירה השלישית היא הרכב החומר עצמו. הזכוכית היא לא מוצק ולא נוזל, או ליתר דיוק, מתקיימת בנקודת האמצע בין נוזל למוצק. לא נכנס לכימיה שמאחורי האמירה הזאת, נסתפק בלהגיד שאם בוחנים את מבנה המולקולות של זכוכית, הוא שונה מהמבנה המקובל של חומרים מוצקים. ההגדרה הרווחת לזכוכית היא ״מוצק אמורפי״, או במילים יותר פשוטות, נוזל קפוא.
שלושת הסתירות האלה מספרות את סיפורו של חומר ייחודי. ואם זה לא מספיק, מצטרפת העובדה שזכוכית מקורה בחול, כחול אשר על שפת הים. אותם גרגירים אטומים ומגרדים הופכים למשטחים שקופים וחלקים. המציאות, כאמור, עולה על כל דמיון. כל מה שצריך זה 1700 מעלות צלזיוס וכול אחד יכול להפוך חול לזכוכית.
במפעלי זכוכית, על מנת להוריד את הטמפרטורה שחול נמס ובכך לחסוך עלויות – זה לא זול לשמור לאורך זמן על טמפרטורה כה גבוהה – מוסיפים סודה (נתרן פחמתי) שמורידה את הנקודה לכ-1000 מעלות צלזיוס; טמפרטורה קרירה ונעימה לכול הדעות. אבל, הסודה גורמת לכך שהזכוכית המוגמרת, באם תבוא במגע עם מים תימס, מה שהיה יוצר חזיון מפעים באחר צהריים גשום. למנוע זאת, מוסיפים גם גיר (סידן פחמתי) ששומר על הזכוכית במצבה המוצק.
שני התוספים האלה אינם הכרחיים להפיכת חול לזכוכית. כשהמדענים של ״פרויקט מנהטן״ ערכו ניסוי של אב הטיפוס של פצצת האטום במדבריות ניו מקסיקו ב-1945, החול מסביב למוקד הפיצוץ, ברדיוס לא מבוטל, הפך לזכוכית.
ביבר הזכוכית, בצבע טורקיז
הייחוד הנוסף, והפחות מוכר, של הזכוכית הוא החיבור העמוק של הפלא השקוף הזה לטורקיז האוס. אם היינו מחשבים באחוזים את סך החומרים שמרכיבים את טורקיז האוס, אין ספק שחלקה של הזכוכית היה תופס נתח מכובד. אך לא בחלונות עסקננו, גם לא בכוסות תה (אם כי תמיד נשמח להכין לכם כשתבואו, ויש גם קפה משובח) אלא ברתימת הזכוכית ליצירת גופי תאורה ואהילים. אנחנו משוגעים על גופי תאורה ולא יודעים שובע כשמדובר ביצירתם.
השיגעון הנוכחי שלנו הוא הפיכת כלי זכוכית וינטאג׳ לגופי תאורה מעוצבים. התוצרים יפים וייחודיים, וידידותיים לסביבה. אפשר להגדיר זאת כ-UpCycle, לא סתם recycle. אנחנו לוקחים חפצים שאבד עליהם הקלח ועושים להם טרנספורמציה. לא תאמינו איזה יופי נראים כלי הקריסטל העתיקים של סבתא כשהם תלויים הפוך על התקרה עם נורה בתוכם.
הרכש החדש של סדנת הזכוכית שלנו, שגורם התרגשות רבתית בכול פעם שמופעל, הוא מכשיר לחיתוך חורים בזכוכית. קערת סלט מעוטרת, בקבוקים, צנצנות – כל אלה הופכים לאהילים משגעים בעזרת חור בבסיסם ותושבת נורה.
כפי שכבר כתבנו בפוסט קודם על הוצאת דברים מהקשרם, ברגע שלוקחים מוצר מסוים ומוצאים עבורו דרך שימוש שונה משהתכוון המשורר, התוצאה מוסיפה נופך רענן ומלא–עניין לחלל. אנחנו מאוד נהנים לבצע את השינויים המטמורפוזיים האלה בחפצים. זה כמו משחק שמעולם לא נשתעמם ממנו. זה פותח לנו אינספור כיוונים חדשים ליצירת פריטים מעוצבים לבית שאין שני להם. כל פריט שכזה עומד בפני עצמו, לא תמצאו כמותו בבתים של אחרים וכך תשמרו על הייחודיות העיצובית של הבית שלכם.
נזכיר שוב שלתאורה משקל עצום ביצירת האווירה של החלל. בעזרת בחירה חכמה של גופי התאורה ניתן לשלוט ב-look & feel של החלל. גוף תאורה מזכוכית צבעונית אטומה יוצר אווירה שונה לגמרי מגוף תאורה העשוי זכוכית שקופה ופתוחה. כמובן שניתן לשלב בין השניים וליצור אזורים ׳חמים׳ ו׳קרים׳ באותו החלל. והוספת דימר מאפשרת יכולת משחק בכמות האור הנובעת מגוף תאורה.
כיד הדמיון השקופה
ייצור הזכוכית החל בסביבות 3500 לפני הספירה. ישנן אפילו עדויות שהאדם הקדמון עשה שימוש בזכוכית שנוצרה באופן טבעי בטבע, מהתפרצויות הרי געש, ליצירת כלי חיתוך. על פי עדויות ארכיאולוגיות, אזור סוריה הוא המקום בו פרצה אומנות ייצור הזכוכית. סברה גורסת כי אברהם אבינו היה אמן זכוכית, ואת מעברו מאור כשדים לחרן מייחסים לכך, שהרי באזור חרן התמחו בזכוכית.
השנים עברו חלפו להן מאז, צאצאים רבים העמיד לו אותו אמן זכוכית מחרן, אך ההתלהבות של האדם, אפילו המודרני מחול מומס לא שכחה. העדינות–שבריריות של הזכוכית בשילוב עם השקיפות הבלתי–ניתנת להסבר יוצרים חומר שעדיין קשה לעמוד בפניו. ההכרות ארוכת השנים לא הכהתה את ההתלהבות; שקוף שלא.
