אז חנוכה מאחורינו, וביקורים דחופים בחדר כושר לפנינו. היה כיף, היה נעים, ואור הנרות, כפי שסברנו בבלוג פוסט הקודם לפני החג, הילך עלינו קסמים. ועם האוכל בא התיאבון – טיפות האש הקטנות שריצדו מול ענינו במהלך שמונת ימי החג הזכירו לנו כמה אנחנו אוהבים את מראה האש הבוערת, וכמה אנחנו נהנים מהחום שהיא מפיצה.
אז הפעם, נרצה לדבר על אש בצורתה המשוחררת יותר, על להבות גדולות שמכלות עץ. חס וחלילה על שריפות בטבע, אלא על להבות מבוקרות שמכלות בולי עץ קטנים ומפיצה אור, וחום, ופצפוצים עדינים וריח משכר.
בניגוד לדברים אחרים שהמין האנושי לקח עליהם קרדיט, אש היא מותג מוביל של אימא אדמה. תופעת טבע טבעית לגמרי, שנגרמת לרוב כתוצאה מפגיעה של ברקים, או לעיתים נדירות, מהתלקחות ספונטנית של חומרי בעירה יבשים כגון עלים או ענפים.
לקח לנו לא מעט שנים על מנת להבין כיצד ״לשלוט״ באש, כלומר, כיצד להצית אותה באופן יזום ומבוקר. הדעות חלוקות בקרב חוקרים, אך הקונצנזוס המקובל הוא שהבנו את הקטע רק לפני 400,000 שנה. סביר להניח שאז הביטוי ״מדורת השבט״ נולד, וחי חיים לא רעים עד ש״הישרדות״ עלתה לאוויר.
ביות האש שינה את חיינו מקצה אחד של המערה למשנהו. האש העניקה לנו אור בלילה, חום בחורף, את היכולת לבשל וכמה שנים מאוחר יותר, דרך מבעיתה במיוחד להפטר ממכשפות. במידה רבה, האש שמרה נאמנה על תפקידה במהלך כמה מאות אלפי השנים האחרונות, והאדם ממשיך להתפעל ממעלותיה גם בעולם הפוסט–מדרני הנוכחי.
למרות הנוחות של מנורת החשמל, של המיקרו גל ושל תנור הסלילים, זוהי האש שעדיין מהלכת עלינו קסמים. מתי בפעם האחרונה מפזר חום חילץ ממך קריאות התפעלות? אבל בית עם קמין דולק, כשהלהבות מלחכות וחום עמוק עוטף מכל עבר, אין אדם שיצליח להישאר אדיש.
אם אין אני לי, קמין לי
לפנים הבית יש לנו קמינים משגעים מסרביה. אפשר לסמוך על הסרבים כשמדובר בעזרים טקטיים לשרוד את החורף; ב-13 בינואר 1985 נרשמה שם טמפרטורה של 39.5- מעלות צלזיוס. ואכן, הקמינים הסרבים, מלבד מראה מצודד, בנויים לתלפיות.
תא הבעירה עשוי לבני שמוט. אלו הן לבנים ייחודיות שעמידות במיוחד לחום, ויודעות לשמור ולהפיק את המרב מהאש הבוערת בקרבן. מעל ומתחת לתא הבעירה ישנן יציקות ברזל שממקסמות את אפקט שמירת החום. (עצה קטנה לרוכשים עתידיים: בלילה, לפני שהולכים לישון, שמים סיר על משטח הברזל העליון. בוא הבוקר, והמרק מוכן.) הקמין כולו עטוף מצדיו בפח מצופה אמייל במבחר צבעים ומשווה לו מראה מצודד בהחלט.
כשמדליקים אש המטרה היא משולשת: שהאש תפרח, שעץ הבעירה יספיק לזמן הרב ביותר, ושיפיץ את החום המרבי. הקמין הסרבי עוצב ונבנה כך ששלושת המטרות האלה תושגנה במלואן.
אש ותימרות עשן – קמינים לבחוץ
עוד מדינה שמצטיינת בחורפים דרמטיים לא פחות היא מונגוליה, וגם משם הבאנו קמינים. הגרסה המונגולית שונה מאוד מהסרבית, לא פחות מהשוני בין האנשים עצמם. הקמין המונגולי עשוי כולו מיציקת ברזל. תא הבעירה שנמצא בתחתית הקמין עגול הוא עם לוע פעור ומאפשר צפייה ישירה באש הבוערת. מעל ארובה ארוכה ומעוגלת שמשווה לקמין כולו מראה נעים ורך. הקמין קומפקטי ואינו תופס מקום רב.
בניגוד לקמין הסרבי המיועד לפנים הבית (ומתחבר למערכת ונטילציה ששואבת את העשן ופולטת אותו החוצה) הגרסה המונגולית מיועדת לבחוץ. העשן נפלט מקצה הארובה המעוגלת והמראה משובב.
לשבת בגינה, או במרפסת, בלילות החורף הקרירים, להתחמם לצד הקמין, לספוג את האווירה הקסומה ולהתבשם מריח העץ המעושן – זו חוויה אמיתית.
נפלאות הבעירה
מלבד הקמינים ישנם גם כלי בעירה נוספים, שנועדו לספק את יצר האדם לחום מבוסס–אש. ממקסיקו הבאנו כדי חרס צבעוניים ומעוטרים, שגם הם נועדו לחימום. צדו האחד של כד החרס פעור, לתוכו מכניסים את העצים, וצוואר הכד משמש כארובה. זוהי אופציה נוחה ופשוטה להבערת אש.
כמו כן, יש לנו גם קערות ברזל למיני–מדורה או לבישול על גחלים. ניתן להניח סיר חרס הישר על הגחלים לבישול בלתי–אמצעי, או לפרוש רשת לחוויה יותר ׳מנגלית׳. וכמובן, אפשר פשוט להבעיר את האש, לצפות בלהבות וליהנות מהחום המופץ.
השורה התחתונה היא אחת: אש זה דבר מגניב. פלא מהפנט של הטבע שהאדם הצליח לביית. אמנם התקדמנו רבות מאז והתרגלנו לאמצעים ״נוחים״ יותר, אך כשתכניסו אש אליכם הביתה תגלו מחדש את ההתרגשות שאחזה בכם באותו ל״ג בעומר ראשון, אי אז, כשעמדתם מהופנטים הכי קרוב שרק יכולתם למדורה וחשבתם לעצמכם, וואו.
